5 תמונות, סרטים ואמניות/ים שקוראים תיגר על המוסכמות

בעולמנו המתוקשר והמתוסרט, אנו נחשפות.ים מדי יום לכמות עצומה של סרטונים, פוסטים, תמונות ומידע שרצים בדיגיטל. אפשר היה לחשוב, לאור הכמות המטורפת של המידע שאנו נחשפים אליו על בסיס יומי, שכבר ראינו ושמענו הכל, שכבר אי-אפשר לזעזע אותנו או לגרום לנו, לכל הפחות, להרים גבה. לכן, כשהגבות שלי מתרוממות בתדהמה לנוכח יצירת אומנות או סרטון, אני חשה צורך "לגזור ולשמור" את פיסת המידע ואת הרגע. מדובר בפריטים ויזואליים שבועטים במוסכמות שאנו רגילות.ים אליהם ושמצליחים לגרום לגלגלים בראש לעצור ולחשוב לרגע. אז מה גורם לי להשתומם? לגבות להתרומם? מה מצליח, לאחר 43 שנות קיומי על פני האדמה, לעורר בי פליאה או סקרנות? ואיך בועטים במוסכמות? הנה סקירה של 5 דברים כאלו, שאני מרגישה ששווה לחלוק.

1. הרמוניה רוזלס

הרמוניה רוזלס היא אמנית אפרו-קובנית אשר נולדה, גדלה ועודנה יוצרת בארה"ב. ילידת 1984, הרמוניה גדלה לתוך מציאות בה היא, כאישה, מקבלת מהסביבה מסרים לפיהם עליה למצוא בן-זוג שיתמוך בה, אחרת לא תוכל להצליח בחיים. צבע העור הוא סוגיה בפני עצמו, מן הסתם.

הרמוניה נמשכה מגיל צעיר לאומנות הקלאסית של הרנסנס. ביצירות האומנות שלה היא מחליפה גיבורות וגיבורים מוכרים, בעלי עור לבן וצח, עם גיבורות וגיבורים שחורים, ממקום שבוחר להעצים אותם. ב"הולדת ונוס" (המקור משנת 1485) היא החליפה את כל הדמויות מסצינת הבריאה האיקונית של בוטיצ'לי עם דמויות כהות-עור. סמלי היופי והשלמות של העולם המערבי נמחקים אחר כבוד מהקנבס, והסצינה החלומית מאכלסת בתוכה גיבורה שחורה יפהפיה העולה מתוך הצדף. השינוי הזה גורם לנו לעצור ולהשתהות, לתהות על משמעות השינוי ועל המסרים שהוא מביא איתו.

את המניפולציה הזאת הרמוניה מייצרת בשלל יצירות איקוניות מוכרות, חלקן גורמות לזוז לרגע באי-נוחות בכסא, במיוחד בסצינות דתיות שבהן התחושה עשויה להיות על סף חילול הקודש. אבל הרמוניה באה ממקום שרוצה להעצים, לפאר ולהעלות לדרגה שווה, לכל הפחות, את האדם השחור, והיצירות שלה אכן מעלות, אצלי לפחות, תהיות סביב הנושא.

בסצנת "בריאת האדם" של מיכאלאנג'לו לא זאת בלבד שהיא עושה שימוש בדמויות שחורות, אלא שהיא מחליפה את הדמויות הגבריות בדמויות נשיות. נגיעת האצבע האלוהית, שאנו מכירות.ים היטב ככזו שכל האצבעות שמאכלסות אותה הן לבנות וצחות כשלג, היא נגיעה של ידיים כהות-עור, נשיות. העירום מוגש טבעי, לא מתייפייף, מקבל את עצמו כפי שהוא באמת. המטרה היא לצרוב במוחנו את הנשים השחורות כחזקות, מועצמות, נזר הבריאה.

הרמוניה היא אמנית מסקרנת שקוראת תיגר על יצירות האומנות הרנסנסיות ועל תפיסת העולם ה"לבנה" שהן בנו בזיכרון הקולקטיבי שלנו. העובדה שהיא אישה יפהפיה שהצליחה בכוחות עצמה רק מעצימה את הסיפור שלה. כאן תמצאו מאמר עליה ב"לוס אנג'לס טיימס", זה האתר הרישמי שלה, אפשר לחפש Harmonia Rosales בגוגל ולמצוא מידע נוסף.

2. פייג' טובין

כוכבת הפיסקה הבאה היא ילדה אמריקאית בת שש העונה לשם פייג'. בחשבון האינסטגרם שלה יש, נכון להיום, 123 אלף עוקבות ועוקבים. על שום מה ולמה? מכיוון שבגילה הלא-מתקדם פייג' רוכבת על הסקייטבורד כמו מקצוענית אמיתית, וזאת תוך כדי שחצאית הטוטו שלה מתבדרת ברוח. היא גם גולשת גלים, כאילו דה! כשמתבוננים בסרטונים שלה במסלולי הרכיבה לא ברור מה יותר מפתיע - האם זה גילה הצעיר או היותה בת. ולא בת שהיא סוג של טום בוי. בת שאוהבת חצאיות, שמלות, נצנצים. היא כובשת את רחבת ההחלקה בסערה, והדימוי הכל-כך לא שגרתי הזה, של ילדה קטנה לבושה בחצאית רוכבת על סקייטבורד, הוא פשוט שובה לב.

משהו מאוד יפה שרואים בסרטונים שהוריה מעלים לרשת, הוא הדרך שפייג' עוברת - הקשיים, המכשולים, הנפילות, וכמובן - ההצלחות, ההתגברות על הקושי וההישגים. יש הרבה סרטונים בהם רואים אותה מנסה תימרון ואז נופלת - פעם, ועוד פעם, ועוד פעם... אבל היא לא נכנעת ולא מפסיקה לנסות עד שהיא מצליחה. המסר החשוב שמועבר כאן, שבשביל כבוד צריך לעבוד, הוא חשוב מאין כמותו. בעידן בו ילדות וילדים חולמים להיות מפורסמים כשייגדלו, אבל פעמים רבות לא מצליחים לעמוד באתגרים פשוטים בחיים או להתמיד בחוג, הכרחי שיהיו כוכבות וכוכבים שיראו את העבודה הקשה בדרך אל ההצלחה, בין אם ההצלחה היא לרכוב על סקייטבורד, להוציא ציון גבוה במבחן או פשוט לשרוך את הנעליים. הביטוי השגור אצל ילדות וילדים בימינו - "זה משעמם" - שבו הם בעצם רוצות/ים להגיד שקשה להם, פשוט לא בא בחשבון.

פייג', בין אם היא מתכוונת לכך או לא, מנפצת סטיגמות ומיתוסים של מה נחשב "של בנים" ומה נחשב "של בנות", והיא עושה את זה בכל-כך הרבה חן, שאין לי ספק שהילדה הזאת עוד תגיע רחוק. אני בטוחה שהיא כבר משמשת כמודל לחיקוי להרבה בנות (וגם בנים!) שמבינים שאת המציאות המיגדרית ניתן וצריך לשנות. הכל אפשרי לכולן/ם.

אז פה אפשר לראות את האינסטוש שלה,וזה רק עניין של זמן עד שיהיה לה עמוד משלה בויקיפדיה. נחכה בסבלנות.

3. המרכז האקדמי רופין - מודעת דרושה

קרדיט לתמונה: Hadas Helman, פייסבוק

כשראיתי בפעם הראשונה את מודעת הדרושה הנ"ל, שהעלתה חברה בקבוצת הפייסבוק העברית שלנו, הייתי צריכה לקרוא שוב מרוב בלבול. זו היתה הפעם הראשונה (והיחידה עד כה) שבה נתקלתי במודעת דרושה. אנחנו מורגלות/ים למודעות שפונות למועמדות ולמועמדים במקרה הטוב - בלשון שפונה גם לזכר וגם לנקבה, ובמקרה הפחות טוב - מנוסחת בלשון זכר ובתחתיתה המשפט: "מודעה זו מנוסחת בלשון זכר מטעמי נוחות אך היא פונה לשני המינים". בהרבה ספרי לימוד עדיין משתמשים (שוב מטעמי נוחות, כביכול) בלשון זכר בלבד. ילדות ונשים בישראל מורגלות לדבר על עצמן בלשון זכר (יחיד או רבים) - וזה מעוות לגמרי בעיני. פשוט הרגילו אותנו לחשוב שזה בסדר, שככה נוח, שבואו לא נעשה מזה סיפור. הילדה שלי בת ה-11 מדברת בלשון זכר רבים באופן עיקבי, גם אם היא מדברת על משהו שהיא ואני עושות ביחד. למשל, אם אני מספרת לה שאנחנו נוסעות לאנשהו, היא תשאל: "לאן אנחנו נוסעים? מתי אנחנו חוזרים?" וכן הלאה. ואני, אמא במודעות היפר-מגדרית אולי, מתקנת אותה בלי הפסקה: "אנחנו נוסעות/חוזרות" וכן הלאה.

אז הנה מגיח מעבר לפינה המרכז האקדמי רופין ומנחית אגרוף בבטן הרכה של הציבור הישראלי. "מטעמי נוחות" אכן יכול להיות דואלי, כזה שמעדיף להשתמש בנוחות של לשון ניקבית במקום בלשון זיכרית.

בפוסט שהעלתה הדס הלמן בקבוצת הפייסבוק היא העלתה את השאלה הבאה: "מה אתן אומרות על הניסוח? עברית תקנית מודרנית או פמיניזם מתריס?" ובכוכבית היא ציינה "השאלה מופנית לשני המינים" :-).

והרשת? כמרקחה!!! מאות תגובות שנעות מקיצון אחד למשנהו - בין נשים וגברים שמגדירים את לשון המודעה "טרלול של פמיניסטיות קיצוניות ומיזנדריות" (כן, זה ציטוט מדוייק) ובין מי שכותב/ת "אני לא רואה שום פסול בכך. תתחילו להתרגל...". באיזור האפור יש תגובות רבות של א.נשים שמרגישות/ים שלשון שפונה לשני המינים היתה מרגישה תיקנית יותר.

הגדילה ועשתה גולשת שהעלתה קישור למחקר שבדק את הקשר שבין פנייה לנשים בלשון זכר בבחינות בתחומי המדעים ובין ההישגים שלהן (ספויילר: יש קשר, והוא כמובן שלילי). את המחקר תוכלו למצוא כאן.

אז... בוקר של יום חדש לשפה העברית המגדרית? או, כפי שהגדירו כמה, טרלול ריגעי ובר-חלוף? נחכה ונראה. בכל אופן, הבאז שנוצר סביב המודעה הזו הופך אותה, בעיני, לציון דרך חשוב בתולדות השפה.

4. קינטסוגי - אומנות איחוי השבר

תמונה: את'נה לאם (המקור כאן)

כמה פעמים קרה לכןם, שכלי מחרסינה או מקרמיקה נפל אל הרצפה ונשבר? בין אם זה ספל פשוט שנקנה בכמה שקלים בחנות סטוק ובין אם זה אגרטל שקיבלנו בירושה מסבתא, בתרבות המערב אנחנו נטאטא את השברים שימצאו את דרכם אל הפח הקרוב ביותר מבלי לחשוב על כך פעמיים. מה כבר יש לעשות עם כלי שבור?

היפנים, לעומתנו, פיתחו אומנות שלמה סביב איחוי השברים, ושמה קינטסוגי (Kintsugi, שפירושו "איחוי מוזהב"). עבור היפנים, השבר בכלי לא מכער אותו או מוריד מערכו, להפך - הוא תזכורת לרגע מסויים בחיי הכלי ובחיי הבעלים של הכלי. הוא תזכורת לכך שאל לנו לזרוק את מה ששבור, שחבול, שפצוע. בחבלה או בפצע יש להתנהג בעדינות ובסבלנות, לחבוש בזהירות ולעולם לא לשכוח. תפיסה פילוסופית ומעצימה, שללא ספק היתה יכולה לתרום רבות לתרבות המערבית שחיה במהירות, בסערה, על הקצה, שאוהבת את הכל חדש דנדש מהקופסה, נקי ויפה.

מתוך הבלוג של Melissa Muldoon, המקור כאן

באומנות הקינטסוגי, איחוי השברים נעשה ע"י תערובת של חומר הדבקה ואבקת זהב/כסף/ברונזה. כך מתאחים השברים והופכים מצלקת משוננת וכעורה לפס זהב שמעניק לחפץ השבור הילה של יוקרה וזוהר. לא עוד אגרטל שיצא מפס ייצור כלשהו ואשר זהה לעוד אלפים כמוהו, אלא חפץ ייחודי שאין עוד כמותו. ולא, לא מתעלמים מהשבר ולא מסתתרים מאחורי הגלד המוזהב, אבל גם לא זורקים לפח. לומדים לחיות עם השבר, לקבל אותו, לאהוב אותו בדרכו. הפילוסופיה העמוקה שמסתתרת מאחורי האומנות הזאת משקפת ראיית חיים רחבה וסובלנית בהרבה מזאת שאנו רגילים אליה, וכמעט שמתחשק לי לשבור איזה אגרטל, להדביק אותו ולהניח במרכז השולחן שבסלון רק בשביל להיזכר, מדי יום, עד כמה חשוב ויפה עשוי להיות השבר, כל שבר שהוא, אם רק נבחר להתמודד איתו במקום להיפטר ממנו.

בהשראת אומנות הקינטסוגי: האמנית הבריטית שרלוט ביילי מאחה שברי טקסטיל ברקמת זהב (מקור: קולוסאל)

המיתוס מספר, שאי-שם במאה ה-15, גנרל יפני שלח קערת קרמיקה שבורה לתיקון. מה עלה בדעתו כשעשה את זה? לא ממש ברור לי, אולי לא התחשק לו שיורידו לו אותה מהמשכורת ואולי הוא היה החכם הראשון שהבין ששבר איננו בהכרח הסוף. כך או כך, הוא דאג שהיא תישלח לתיקון ביפן, אבל התחלחל כשקיבל אותה בחזרה מחוזקת בסיכות ברזל מכוערות. או-אז החלו האומנים סביבו לנסות ולהגות ממוחם הקודח פתרון אסתטי יותר. כך החלה אומנות האיחוי, שבשלב מסויים בהיסטוריה היפנית נעשתה כל-כך פופולרית, שאמנים החלו לשבור חפצים יקרי-ערך בכוונה, רק כדי שיוכלו לתקן אותם.

בשנים האחרונות מקבלת אומנות הקינצוגי הכרה בינלאומית רחבה. עוד ועוד אמנים ברחבי העולם משתמשים בה או מקבלים ממנה השראה ולוקחים אותה לעולמות חדשים. ההכרה בלגיטימיות של השבר היא אולי סממן להתחדשות ולשינוי תרבותי, אולי היא רק עוד אלמנט טרנדי שיחלוף. כך או כך, מדובר באומנות עם משמעות עמוקה ששווה לחשוב עליה, להפוך בה ואולי גם לאמץ.

אמנית: לידיה ויוס (Lidia Vives), למכירה באתר Artsper, המקור כאן

חשקה נפשכןם לעשות קינטסוגי? הנה סרטון קצר וטוב: