להיות פרידה

טרנד פרידה קאלו הגיע בשנים האחרונות, כך נדמה, לכל מקום אפשרי. את הפנים המעניינות של פרידה אפשר למצוא היום בכל מקום: כיסוי לכרית, חולצת T, פוסטר בסלון, כוס לקפה ומה לא. היא פשוט בכל מקום, באינספור וריאציות. פרידה הפכה לסמל, בין אם התכוונה לכך או לא. היא מסמלת עבור רבות ורבים את הצמיחה מתוך הקושי, את החיים הפוריים והיצירתיים לצד הכאב, את העמידה האיתנה כנגד המוסכמות. פרידה מעולם לא היתה אחת ששוחה עם הזרם, וייתכן שקורות החיים המאוד לא-שגרתיים שלה אחראים לכך במידה רבה.

פרידה, תמונה משנת 1932 (פרידה בת 25), מאת גיירמו קאלו. מתוך ויקיפדיה

---

פרידה קאלו היתה אומנית מקסיקנית שפעלה בתחילת המאה ה-20. היא היתה נשואה לדייגו ריברה, צייר מקסיקני ידוע ונחשב בזמנו, ובעוד שהיצירה שלו עוררה התפעלות והערצה, פרידה נשארה איזוטרית ופעלה בצילו. עברו הרבה מאוד שנים עד שהאומנות שלה הפכה להיות מוערכת, והיום היא נחשבת לאחת האומניות המשפיעות ביותר.

הביוגרפיה של פרידה מאוד מעניינת, והיא מסבירה חלק ניכר מהסימבולים שבהם השתמשה. בצעירותה חלתה בפוליו והיתה חולה תקופה ממושכת. כאילו זה לא מספיק, בגיל 18 עברה תאונת דרכים קשה שממנה לא התאוששה מעולם. חייה היו מלווים בכאב פיסי תמידי, שהכריע אותה בגיל צעיר יחסית. היא היתה מעורבת בפרשיות אהבים ובמערכת יחסים מורכבת עם בעלה הצייר, היתה פעילה פוליטית והסתובבה בחברת אמנים, אינטלקטואלים ואנשי רוח. הרבה מאוד מהיצירות שלה הן דיוקנאות עצמיים, מכיון שבתקופה בה היתה מרותקת למיטתה אחרי התאונה הקשה שעברה, השתמשה בראי כדי להתבונן בעצמה ולצייר. סביבה אלמנטים וסמלים שונים מהעולמות הפנימיים הסוערים שלה. את השיער שצמח לה בין הגבות בחרה שלא להסיר, כנ"ל שפמפם קלוש. שניהם מככבים בפורטרטים העצמיים שלה, בלי כחל וסרק.

עוד על פרידה אפשר לקרוא בויקיפדיה, ויש כמובן גם את הסרט הנפלא מ-2002, "פרידה" בבימויה של ג'ולי טיימור שבו משחקת סלמה הייק את דמותה.

פרידה קאלו, דיוקן עצמי. מתוך ויקיפדיה

---

לא פלא שהאישה המרשימה הזאת הפכה לסמל. קודם כל, היא אכן ראויה להערצה. למרות הסבל, הפיסי והריגשי, שעברה בחייה, בחרה לא להתקפל או לוותר אלא דווקא להילחם, לבלוט, להטביע חותם. על אף החיים לצד האמן החי הגדול ביותר במקסיקו בזמנו, היא בחרה לא לפחד אלא להמשיך וליצור, לתאר את הכאב ואת הקבלה. מעבר להיבטים הללו יש כמובן את הפנים החזקות, הנחושות, שבמרכזן גבות מחוברות בהתרסה, שאין איך לעמוד בפניהן - פשוט הגיוני להדפיס אותן בכל מקום. אחד ממשפטי ההשראה האהובים עלי אומר: "WELL-BEHAVED WOMEN SELDOM MAKE HISTORY" (לורל תאצ'ר אולריך), ופרידה בהחלט לא היתה אישה שהתנהגותה נפלה בקטגוריית "האישה הקטנה". היא היתה לוחמת, דעתנית, חצופה ועיקשת, ולא לחינם הגיעה לאן שהגיעה.

אז גם אני החלטתי לעשות מחווה קטנה, בדרכי שלי, לאישה ולאגדה. החלטתי להתחיל בהכנת לוח השראה.

---

שמלה בסגנון שנות ה-50 עם הדפס של איורים מעולמה של פרידה, מאתר Alixpress

---

קולאז' תמונות ביתיות שצילמתי בהשראתה

---

באתר החמוד MY POPPET MAKES של סינתיה מצאתי הדרכה פשוטה להכנת קשת של פרחים לשיער בסגנון פרידה קאלו

---

על מדפי חנויות הספרים אפשר למצוא את "מקסיקו אהובתי" של איתמר דוידוב. אי-אפשר להתעלם מעיצוב הכריכה של הספר הזה, ובלי לחשוב פעמיים לקחתי אותו מהמדף. על הספר והעומדים מאחוריו אפשר לקרוא בבלוג של TRES PESOS, שאתן חייבות להכנס אליו ולו רק כדי לראות את תמונות האוכל המקסיקני שיגרמו לבלוטות הרוק שלכן לעבוד שעות נוספות. יפה וטעים שאין דברים כאלה.

---

אז החלטתי ללכת על בובה מעיסת נייר. ציירתי לעצמי סקיצה של הבובה. עשיתי כמה שינויים בסוף, אבל נשארתי, בגדול, נאמנה למקור.

הכנתי בסיס לשמלה, שבאופן עקרוני אמור להיות שקית מלאה בנייר גרוס, אך מכיון שלא היה לי נייר גרוס מילאתי את השקית בלבד, שאיפשר לי לשחק עם הצורה ולפסל אותה כרצוני.

אחרי שהבסיס היה מוכן הרכבתי את פלג הגוף העליון, הטורסו, מגליל של נייר טואלט שהרכבתי מלמעלה.

על הטורסו הרכבתי את חלקי הראש והידיים, שבניתי מחוטי ברזל.

הצעד הבא הוא מילוי ועיבוי של הראש והידיים.

אחריו יגיע תהליך ציפוי הדמות בשכבות של נייר שמודבק בעזרת דבק טאפטים. לשמלה השתמשתי

במטלית רב-פעמית טבולה בדבק טאפטים. התוצאה היא אפקט דמוי בד ממש.

אחרי ששכבות הבד התייבשו עברתי לתהליך הצביעה.

והנה היא, פרידה-א-לה-רונה. היא מצאה מקום של כבוד בסלון של ההורים שלי.

בסוף התהליך, כשפרידה כבר מילאה את כל הקיום שלי, הרגשתי שאני חייבת לעשות בעצמי את מה שהוא בהחלט מתבקש. אספתי את השיער ושמתי קשת פרחונית, את הרווח בין הגבות צבעתי והוספתי גם רמז לשפם. עוד קצת אקססוריז, וזהו. אני שם.

---

והנה אני, רונה-פרידה, לפניכם. עד הפעם הבאה - אסטה לה ויסטה, בייבי!